מה בין הסגר הראשון לסגר השני?

אז נגמר הסגר ראשון והייתה חזרה מסוימת לשגרה. וכעת – אנחנו כבר בסגר השני. ואיך את מרגישה עכשיו?
אני נכנסתי לתקופת הסגר השני ומצב הרוח שלי, ונדמה ששל כולן סביבי – לא משהו.

כעת בסגר השני אני כבר מזהה כמה התנהגויות אחרות בסביבה החיצונית:
– התכנסות בתוך עצמנו ופחות קריאות ונכונות לעזרה הדדית.
– הרבה פחות ביטויים אופטימיים ומחזקים במדיות הדיגיטליות והרבה יותר מסרים ציניים, הומור מריר.
– ובעיקר, פחות אמון במנהיגות, ובנו כחברה הלוקחת אחריות וערבות הדדית.

העברתי וקיבלתי הרבה מאד איחולים לשנה חדשה – שתהיה שמחה ובריאה יותר והרגשתי שמאחוריהם מסתתרת פסימיות ואובדן כל אמונה.

מטיילים בין הסגר הראשון לסגר השני

אז מה בעצם השוני בין הסגר הראשון לסגר השני?

בעיקר מה שהשתנה הוא שהמציאות טפחה על פנינו.
מעבר לעובדה שהמערכות שאמורות לדאוג לנו לא ממש ידעו לתפקד באופן יעיל ואפקטיבי
בזמן שגרה, למה לעזאזל חשבתי שהם יתפקדו טוב יותר בתקופת חרום?
מסתבר שכן היו לי ציפיות שהחברה שלנו תתגייס ותגלה אחריות אישית וחברתית וכן ערבות הדדית בסגר השני לא פחות, ואפילו יותר מהסגר הראשון.
הרי אנחנו נמצאים בתקופת חרום, משבר ולחץ יותר קשים מתחילת הקורונה.

נדמה לי שפעם ראשונה שאנחנו מתמודדים עם משבר כזה, שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד כה.
כל המשברים המשמעותיים שהתמודדנו עמם עד כה, היו מלחמות מסוגים שונים במשכי זמן שונים.
ובמשברים כאלה אנחנו כבר מורגלים לגייס את האנרגיה המיוחדת להתמודדות אפקטיבית המאפיינת את אותם מצבים: ריכוז מאמץ, התלהבות רבה ואפילו סוג מסוים של אופוריה. אלטרואיזם הנובע מאהבת כולם את כולם, הקרבה, וותרנות, סובלנות, סבלנות ופשרנות ועוד הרבה.
כל אלה נועדו כדי לצלוח את המשבר בהצלחה ובמינימום מחירים.

בישולים של סגר ראשון

למשבר הנוכחי יש שתי בעיות חדשות הטורפות במידה רבה את כללי המשחק אותם הכרנו:

האחת, מדובר באויב בלתי נראה – שגם לא ברור איך מתגברים עליו או לחילופין, איך מתגוננים מפניו.
גם בלתי אפשרי למקד כלפיו את השנאה ואת האחריות לגרימת נזק מכוון, ביודעין אשר מבוסס על מוטיבציות של רוע וזדון.
במצב כזה, כשלא ניתן להטיל את האחריות לבעיה על גורם חיצוני, לא נותר לנו אלא להטיל את האחריות על עצמנו. דהיינו, אחד על השני.

הבעיה השנייה היא שאנחנו התרגלנו למשברים בעלי אורך מוגבל. כאלה שיכולים להמשך ימים, שבועות, ואפילו חודשים – אבל הם מתחילים בנקודה מסוימת ומסתיימים בנקודה אחרת.
זו בין היתר הסיבה שמהרנו להכריז על מיגור המגפה בתום הסגר הראשון.
התגייסנו אז בדומה למשברי עבר, כי ידענו שמתישהו המשבר יסתיים, ואכן הוא כביכול הסתיים.
אבל אז קרה הבעייתי מכל – לא רק שהוא ממש ממש לא הסתיים, אלא שהסתבר לנו שהאמת היא שאף אחד מאתנו לא באמת יודע מתי נקודת הסיום שלו.

תמיד הורגלנו שלכל משבר ישנם המומחים היודעים איך לסיימו.
והנה קיים משבר שכל המומחים ניצבים מולו אובדי עצות.

עם-המסכות-עד-יעבור-זעם.-בסגר השני
עם המסכות עד יעבור זעם

כעת, בסגר השני, אנחנו לראשונה נאלצים לבצע שני דברים המחייבים אותנו לתעצומות נפש בלתי רגילות:

הדבר הראשון – הקושי הרב לגייס מחדש את האנרגיה ששרתה אותנו נאמנה בסגר הראשון.
לא רק שכבר כילינו אותה כמעט לחלוטין, אלא שזה כמעט בלתי אפשרי לגייס אנרגיה נוספת כשאנחנו בתקופה שהיא עם נקודת סיום בלתי ידועה. אנחנו חייבים לשמר את מעט האנרגיה שעוד נותרה בנו ולהשתמש בה במשורה משום שאנחנו לא יודעים לכמה זמן נצטרך אותה.
במצבים כאלה אנחנו נוטים להתנהל בעצימות נמוכה ובעיקר לשמור את הכוחות עבורנו ועבור משפחתנו ולא ״לבזבז״ אותם עבור אחרים .

הדבר השני – חוסר היכולת לסמוך על המנהיגים ואנשי המקצוע שיודעים ושידעו בעתיד לתת מענה הולם למגפה – אם לא עכשיו אז בקרוב. זה מחייב אותנו להאמין ולסמוך בעיקר על עצמנו.
אבל מה לעשות ועצמנו כבר מזמן למד שלא לסמוך על עצמו ולהתנהל באופן עצמאי, ללא הכוונה וסיוע של גורמים חיצוניים? בעצם אנחנו כועסים, מתוסכלים, מאשימים וחשים חוסר אונים כי ההנהגה שלנו וגם המומחים באוזלת ידם ובייאושם מפנים אלינו האזרחים את האצבע המאשימה, מסירים מעצמם את האחריות להתמודדות נאותה עם המגפה, ומטילים אותה עלינו.

אבל אנחנו גם כועסים ומאשימים את עצמנו כי לא ברור לנו בדיוק מה חלקנו בחוסר ההצלחה.
האמת, זה ממש לא משנה מהי איכות תפקודה של ההנהגה ועד כמה היא נוטה להסיר אחריות מעצמה.
מה שהכי חשוב לכולנו הוא להכיר בכך שזהו מצב מיוחד שבו לראשונה האחריות האישית והחברתית שלנו משמעותית לא פחות, ואפילו יותר, מאחריות המדינה ומנהיגיה.
דווקא עכשיו אנו זקוקים לגיוס אנרגיה ומוטיבציה מיוחדת שלא רבים מאתנו הורגלו אליה – לקיחת אחריות אישית וחברתית! בואו נכיר בכך שישנם מצבים בהם אין לנו ברירה אלא להיות המנהיגים והמנהלים של עצמנו ומשפחתנו.
לראשונה, בואו לא נטיל אחריות, אלא ניקח אותה – עבור המדינה, החברה, ובעיקר עבורנו.

ואסיים בנימה אופטימית
שהרי כל המגפות שפקדו אותנו בעבר חלפו להן מהעולם
ובתקווה לימים יפים ומהר
באהבה
ורד (נכתב בשיתוף עם גדי)

10 מחשבות על “מה בין הסגר הראשון לסגר השני?”

  1. הי ורד…
    הסגר..המנהיגות..אנחנו החברה… אחריות קולקטיבית..אחריות אישית… תהיות של הזמן הזה….
    בהחלט לא פשוט…לפעמים זה נשמע ומרגיש עניין של חיים או… ומי יצלח את התקופה הזאת….

    בעיני.. הקושי או ההפרעה הכי גדולה בתקופה הזאת היא בעניין המשפחתיות… המרחק זה מזה, היא פוגעת במשאב הרגשות שאני רואה אותו אוזל בהרבה בתים…
    המגע..חסר..
    הקרבה..חסרה…
    ההסתגרות .. בעיה…
    והכי הכי… הילדים… להם אין ילדות…. הם יהיו אלה שישלמו הכי את המחיר של המגיפה הזאת…
    גדלים לעולם שאין להם חיבוק של סבא סבתא…שקועים במדיות וברשתות.. מדברים מעט…

    ורק לקוות לצלוח את התקופה הזאת.. לשמור על שפיות לחבק מרחוק… ובעיקר לדבר ולהביע…ולא לשמור בבטן …

    ובעצם לחשוב… למה כל זה קרה?

    מיה

    הגב
    • וואו מיה את מרגשת אותי בתגובה שלך
      אני עם דמעות בעיניים ממש
      אנחנו הפעם נפגשים עם הנכדים כי הם גרים לידינו
      אבל געגועים לעומר בתל אביב וקושי עם כל הריחוק הזה וההסתגרות של המתבגרים
      כמו שאת כותבת מי יודע מה יהיו ההשלכות על הילדים….
      נמשיך לשמור על עצמינו ולקוות לעבור הכול בשלום
      תודה

      הגב
  2. אכן נראה שאנו בחלום ועוד מעט נתעורר. האמת, לא יודעת מה מלחיץ יותר, הקורונה או ההנהגה?
    התחושה שלי שעם הקורונה אין לנו הרבה מה לעשות,לא באמת תלוי בנו, מגפה, אבל ניתן לקחת אחריות אישית. אך, ההנהגה, כאן זה כן בידנו, לא גזרה משמים( כפי שיש אנשים שמגדירים מגפות), וזה מתסכל. חושבת על הצעירים, הילדים… מה אנו כהורים משאירים להם? עצוב

    הגב
    • חלום חלום רע…
      אגב הקורונה וההנהגה מלחיצות אותי כי הן שלובות זו בזו
      ההחלטות שההנהגה מקבלת לגבי הקורונה לא תמיד קשורות רק לדאגה לשלומינו
      והקרע והשסע והחוסר אמון במערכות שאמורות לנהל אותנו…
      לא עוזרות להילחם בקורונה
      אבל ניקח אחריות עלינו ועל הסביבה שלנו ונתפלל שיעבור מהר ובשלום!
      תודה אהובה על התגובה

      הגב
  3. ורד יקרה,
    תודה על הדברים החשובים ודיוקם. מרגישה מאוד דומה לתיאור שלך.
    בעיקר, מוצאת את עצמי יותר "משתבללת".
    התחושה בסגר הראשון היתה שכולנו נשמור ונעבור את יחד. הפעם מרגישה שכל אחד מתבצר בעמדתו. המפגינים ממשיכים להפגין ולהתקהל..זה מפחיד שאנשים קרובים ומעורכים פחות לוקחים אחריות אישית ומוצאים את האחריות החברתית כפתרון.
    המרחק מהילדים התל אביביים הכי הכי קשה לי.
    מתגעגעת ודומעת.
    אבל..גם אני אופטימית ויודעת שבסוף..בסוף יהיה טוב ונוכל להסתכל על התקופה כמשהו שחלף.
    שנתחזק. נשמור. נקפיד ונהיה בריאים.
    וערבות הדדית מחזקת מאוד. שנמשיך להיות בצד הנותן.
    ♥️

    הגב
    • תודה אורנה על הקריאה והתגובה
      זה בדיוק ה- ביחד נס הזה שחווינו ונראה שהתפוגג מסגר לסגר
      לא נותר לנו כמו שאת כותבת ,אלא לקחת אחריות על חיינו והסובבים אותנו ואיפה שיכולים להשפיע לטובה.
      ולקוות שיעבור מהר ובשלום
      ושוב תודה

      הגב
  4. ורד יקרה. קראתי בשקיקה. קשה מאד גם לחיות את זה עד אחרון תאי העצב שלך וגם לנתח את זה. תודה על הפסקה השלישית. עד אליה הרגשתי איך את מתארת אותי .הולכת ודוהה הולכת ומאבדת חיוניות. עד הפסקה השלישית שמתחברת לי מצוין עם ההולכה של תלמידי החינוך שלי ( ואיני מדברת על הצלחה) אלא על אנרגיה קבועה.אנחנו שמשורטטים בתוך גבולות ברורים וחיים על פי תקנון כתוב או מצופה נעזבנו.
    כעת נגלה את כוחנו והוא עצום, לא נהיה סבילים לא נחכה ל"קנות" תקוות, או חתיכות אושר מבחוץ. השבירה הקשה ביותר והיא כוללת שבירת לב לרסיסים היא שבירת אמון. גם היא מושתתת על חינוך אישי ולאומי ויחסים ברורים ביני לבין ארצי. כעת, ולזמן לא ידוע, כדי לא להגיע לדכאון ממש, אין לי ברירה אלא לפעול מתוך המשבצת הקטנה , להשתדל לחיות גם אם קצצו את כנפיי ושברו את ליבי. לא אתן לניסוי הרע הזה להרוג אותי."שמרי נפשך, כוחך שמרי….שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך
    שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
    שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך,
    שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך."

    הגב
    • כמו תמיד התגובות שלך ישר ללב.
      ואמת ככה נפעל בימים האלה מהמשבצת הקטנה שלנו
      כל אחד לעצמו וסביבתו הקרובה
      ולמרות שהימים הם ימי דכדוך לאומי ביחד נצליח לעבור את המשוכה
      בתקווה לעתיד טוב יותר לילדינו.
      תודה אהובה ושמרי נפשך.

      הגב
  5. ורד יקרה,
    הזדהיתי מאד עם מה שכתבת! כרגיל את מדייקת מאד בתיאור המצב.
    קשה לי שהבנים שלי לא יכולים להגיע, זה מרגיש מפחיד מאד להיתקל במשטרה, לחטוף דוח או מי יודע מה.. כי יש תחושה של אנרכיה, הכל מותר והגרוע יותר לא יודעים למה לצפות. לראשונה שאני חשה פחד גדול מהמשטרה והפקחים.
    אני מסתכלת סביב ומודאגת מאד, מה קורה לכלכלה שלנו, לערבות ההדדית, לקולות הנאצה הנשמעים, לפילוג בעם!
    והכי הכי אני דואגת למבוגרים המבודדים. אמי נמצאת בדיור מוגן ואני מרגישה שאין לה כוח יותר לבדידות… נמאס לה, משעמם לה והיא מתגעגעת .
    אני יותר עצובה מהמצב, אם כי משתדלת לשמור על אופטימיות, מחפשת ומצפה לאור בקצה המנהרה ❣️

    הגב
    • תודה רחל יקרה על התגובה
      היטבת לתאר את המצוקות של כולנו
      כאילו לפי רגע גידלנו את הילדים בעידן אחר ביקום מקביל
      מתפללת שיעבור מהר ובשלום
      ועד אז דש וחיבוק

      הגב

כתוב/כתבי תגובה