זום אין על זום.

השבוע קיבלתי פנייה להשתתף בסדנא שכוללת שלושה מפגשים בנושא שמעניין אותי.
לקחת חלק כמשתתפת וגם לתת רבע שעה הרצאה קצרה שלי, כמובן שבזום!
בגלל שאני אוהבת את היזמים, ומרגישה מחוברת לעשייה שלהם עניתי מיד כן.
אבל האמת היא שאני ממש ממש לא מתחברת לאפליקציה הזאת – זום!

כבר יותר מחצי שנה שאפליקציית זום הפכה לחלק מחיינו וזאת מתוך הכורח שכפתה עלינו הקורונה.
היא כנראה הייתה הופכת ממילא לאמצעי תקשורת נפוץ גם בלעדי הקורונה, כי היא נוחה, פשוטה וזמינה לכולנו.
וגם, לא צריך הכנות והתארגנויות, נסיעות ארוכות, מעצבנות ומתישות (בעיקר בגלל הפקקים).
לא מבזבזים זמן על סמול טוק ולא דיברתי על ההוצאות על דלק, בתי קפה, מסעדות, לבוש, אקססוריז, איפור, ועוד.

אז אחרי תקופת תרגול, גם הלא טכנולוגים שבינינו, כמוני, כבר יודעים להשתמש באפליקציה ולהפיק את היתרונות ממנה. והכי חשוב – השיחה בזום, בעיקר זו עם הרבה משתתפים, היא הכי תכליתית.
בלי לבזבז זמן מיותר על שיחות סרק, בלי יותר מידי בדיחות קרש בשיחה, בלי ריכולים.
בלי התלחשויות והפרעות ביניים המאפיינות את המפגשים פנים אל פנים.
יש תכלס – ותוצאות פרקטיות. לא בזבזנו זמן והיינו ממוקדים במשימה. (לפני שבועיים במפגש זום רב משתתפים, האחראית למדוד זמן ולקטוע בזמן את הדוברים ממש הלחיצה אותי.. חחח)

זום. היתרונות הם החסרונות. בעיניי.

וזו בדיוק הבעיה שלי.
כמעט כל היתרונות שפירטתי למעלה ועוד קצת, הם החסרונות הכי גדולים של תוכנת זום. בעיני.
חסרה לי ההתרגשות של הקימה בבוקר לעוד יום של הכנות והתארגנות ליום חדש, מלא הפתעות.
בעיקר, חסר לי המגע.
הו, המגע הבלתי אמצעי עם האנשים, המראות, הנופים והבניינים. חסר לי להיחשף לעולמם של האחרים – לעולם הפנימי שלהם.

חסרים לי הסיפורים האישיים, האנקדוטות הקטנות על הסביבה שלהם, המחשבות שלהם, העמדות שלהם, התפיסות שלהם את החיים.
חסרות לי המלים החמות והידיים המלטפות, החיוך והדמעות.

חסר לי המראה הכללי – הלבוש, התכשיטים, הריחות, המרקמים, הטעמים.
כמה כבר אפשר לתקשר באופן אמיתי ואותנטי עם תמונה – לעתים מטושטשת.
עם קול – לעתים מעוות, קטוע ומושתק.
איך ניתן להגיע עם זום לאינטימיות אנושית המייצרת פתיחות, רגישות, רגשות, תובנות ועומק?

אני מרגישה שרק במגע משמעותי עם הסביבה החיצונית אני מביאה לידי ביטוי את ורד.

את האני האמיתי שלי במיטבו. את שמחת החיים, היופי, הרגישות, ההתרגשות והעצב.
את האהבה שהיא בעצם מה שיוצר ומשמר את החיים והאנושיות שמוקרנים מאתנו.
איך כל אלה יבואו לידי ביטוי בזום כשאין אינטראקציות אנושיות פיסיות?

אני דרך תוכנת זום

כבר כתבתי על ההבדל בין הסגר הראשון לשני. אז בסגר הראשון השתתפתי בשני קורסים והשתלמות אחת – בזום. היה נחמד. גם למדתי לא מעט אבל לא ממש נהניתי. הרגשתי קצת כמו רובוט.
ובסגר השני כבר לא לוקחת חלק בשום זום – כי קשה לי.
אני גם מסתכלת על הנכדים שלי יושבים מול הזום היבש והטכני במקום מול הגננת וליבי מתכווץ

כמי שמפגשים חברתיים ומקצועיים הם חלק מרכזי מחייה, אני שואלת –
האם נמשיך להיות יצירתיות ויצרניות בעולם של זום? כנראה שכן.
אין לי ספק שהיצירתיות הטכנולוגית והטכנית תמשיך לשגשג. אבל בשבילי ,עולם ללא מגע פיסי משמעותי, הוא עולם ללא רגשות. עולם ללא רגישות, אמפתיה, הכלה וחמלה.
זה מן עולם קר, מנוכר, צרכני ואינטרסנטי יותר.
מרגישה שהוא פחות העולם שלי.

באהבה ענקית 
ותקווה גדולה לחיים עם מגע וחיבוק.
ופחות דרך מסכים
ורד

2 מחשבות על “זום אין על זום.”

  1. לא ראיתי את ההרצאה בזום אבל את מקדמת מחשבות טובות המשיכי להצליח

    הגב
    • תודה ויקי על התגובה.
      משתפת במחשבות וההרגשות שלי
      וממש חסרים לי המפגשים האמיתיים,
      שתהיה לנו שנה טובה אמן!

      הגב

כתוב/כתבי תגובה